מווילנה יצא גאון - המסלק חטא ועווֹן

רבי אליהו בן שלמה זלמן (ט"ו בניסן ה'ת"פ, 23 באפריל 1720 – י"ט בתשרי ה'תקנ"ח, 9 באוקטובר 1797), שנודע בכינויים: הגאון מווילנה (ביידיש: דער וילנער גאון), הגאון החסיד ואף בפשטות - הגאון, או בראשי תיבות: הַגְּרָ"א (הגאון רבנו אליהו), היה פוסק, מקובל ואיש אשכולות, שבלט במעמדו החריג בתקופת האחרונים כסמכות רבנית עליונה. היה גדול במקרא, בתלמוד ובקבלה, פוסק מקורי ומרכזי, ובקיא במדעים, היה ידוע בהתמדתו הבלתי רגילה.

בחיבורו ביאור הגר"א (על ה'שולחן ערוך', חלק 'אורח חיים', סימן ע"ה, סעיף ב'), הביא מקור לדברי הרמ"א, כדברי ה'מגן אברהם', ומזה שלא חלק עליהם משמע שפסק כמותם וזו לשונו:
"וכל שכן שיער נכרית וכו'. כמש"כ (כמו שכתוב) בפרק ו' דשבת (של מסכת שבת), יוצאה אשה בחוטי שיער וכו'".

יש המביאים ראיה שאסר פאה מפירושו על המשניות בספר "שנות אליהו", שפירש את המשנה בשבת (פרק ו', משנה ה'): "יוצאה אשה... ובפאה נכרית לחצר", שמדובר בפאה מכוסה, ואין זה כפירוש ה'שלטי הגיבורים' - ראש המתירים, שלמד מכאן היתר לפאה, וכתב שמדובר בפאה מגולה. והנה בוודאי שאין להביא ראיה מפירוש המשניות, שאין כוונת הגר"א שם להלכה, כשיש ראיה מפורשת מהגהותיו ל'שולחן ערוך', ששם כיוון להלכה ולמעשה. אך מכל מקום נראה שלדעת הגר"א "חוטי שיער" זוהי פאה של ימינו, ולא פאה המוזכרת במשנה.

ואכן בביאור הגר"א הנ"ל הביא מקור והוכחה להיתר הרמ"א מדברי המשנה שם "יוצאה אשה בחוטי שיער". ומקור זה שהביא הגר"א, הלא הוא מוזכר בדברי ה'מגן אברהם', שהביא מקור זה לדברי הרמ"א, וכתב על ה'באר שבע' (האוסר פאה) שדבריו הם דברים דחויים, והלכה כ'שלטי הגיבורים'. ומכך שראה הגר"א את דברי הרמ"א וה'מגן אברהם' המפורשים בהיתר פאה נכרית, ולא חלק עליהם ולא העיר עליהם, אלא חזר על המקור שהביא המג"א, מוכח שהוא סובר כמותם, כי דבר זה ידוע בכללי ביאור הגר"א, שכאשר הוא מביא מקור ל'שולחן ערוך' ולרמ"א ול'מגן אברהם' ואינו חולק עליהם, הרי כן דעתו להלכה ולמעשה.

וראו נא מה שכתב ה'חזון איש' במכתב שהובא בספר "צדקת הצדיק" (דף קל"ז), וזה לשונו: "הגר"א ז"ל בביאור הגר"א אינו מסתפק בביאור מקורו של השו"ע ('שולחן ערוך'), אלא נכנס תמיד לקבוע מסמרות בהכרעת ההלכה ומגלה דעתו ז"ל במקום שנוטה מדברי השו"ע ('שולחן ערוך')... ואם נמצאים מקומות מספר שהניח מלחלוק, יש באלו מקומות טעם, או משום שאין הדבר מוכרע כל כך, או שאין הנדון אלא בהידור מצוה ולא בעיקר הלכה (ושני טעמים אלה לא שייכים כלל בפאה). סוף דבר, לפי מנהגו של הגר"א, לא יתכן שיכוון לחלוק על השו"ע ('שולחן ערוך') ויכחד תחת לשונו, ויכתוב בלשון כמראה מקור הלכה ויכוון לחלוק, אלא היה מפרש כוונתו ז"ל בגלוי". עד כאן לשון ה'חזון איש'.

והמעיין יראה גם שאין סתירה בין פירוש הגר"א למשניות לבין ביאורו ל'שולחן ערוך', כי אמנם בפירושו למשניות משמע שאין ראיה מדברי המשנה "ובפאה נכרית לחצר" כמו שכתב ה'שלטי הגיבורים', מפני שמדובר שם לשיטתו בפאה נכרית מכוסה, אך מאידך בפירושו ל'שולחן ערוך' הוא מביא ראיה אחרת, שלא עלתה על דעת ה'שלטי הגיבורים', והיא מתחילת המשנה, "יוצאה אשה בחוטי שיער", שגם הם כיסוי של שערות מגולות, והמשנה מתירה לצאת בהם לרשות הרבים בשבת, מפני שהם קשורים היטב עם השערות ואין חשש שיפלו כמו שחששה המשנה בפאה נכרית (וכך הם פאות ימינו שמותר לצאת בהם בשבת, ולכן הביא הגר"א ראיה מכאן דוקא). וזאת מפני שהרמ"א בסימן ש"ג כתב את דבריו על הדין שיוצאה אשה בחוטי שיער. וכן ה'פרישה', ה'אליה רבה', 'שבת של מי', 'כף החיים' ועוד, הבינו שחוטי שיער במשנה הם פאה נכרית של ימינו, ופסקו כש"ג אך הביאו ראיה אחרת לשיטתו. וממילא ברורה דעתו של הגר"א להתיר כ'שלטי הגיבורים' וכרמ"א.

ויתכן שהוצרך לפרש כך בפירוש המשניות, משום שקשה לו קושיית האחרונים - למה אסרה המשנה לצאת בפאה נכרית מגולה, הרי בודאי לא תסירנה ותלך בגילוי ראש ברשות הרבים (והאחרונים תירצו זאת כל אחד לפי דרכו), ולכן כתב שמדובר בפאה מכוסה.

ובספר "הלכות הגר"א ומנהגיו" (סימן ע"ט) לרב משה שטרנבוך שליט"א כתב וזה לשונו: "בביאורו מייתי (מביא) רבינו זצ"ל (כוונתו לגר"א) הוכחה מהאי דאיתא (מהמובא) בפרק ו' דשבת (של מסכת שבת) דאשה (שאשה) יוצאה בפאה נכרית, ומשמע דמסכים דשרי (שמסכים שמותר). ויותר מזה מבואר בדברי רבינו, שהרי הרמ"א (בסימן ע"ה) מיירי (עוסק ומדבר) רק לענין איסור ערוה, דלא הוי (שלא, שאינה) ערוה לענין ק"ש (קריאת שמע), ורבינו מייתי (מביא) הראיה מעצם מאי דיוצאה (מה שיוצאת) בפאה נכרית, וממילא לא הוי ערוה לק"ש (אינה ערווה לעניין קריאת שמע). ואף שבביאורו למשנה בפרק ו' דשבת (של מסכת שבת) דחה הראיה וביאר דמיירי (שמדובר) שיוצאה עם כיסוי, דבריו בביאורו כתב אח"כ והם עיקר טפי (ספר ביאור הגר"א נכתב מאוחר יותר ולכן דבריו שם דווקא עיקריים וקובעים יותר), כיון שנכתבו ע"י עצמו ולדינא (פסקשם לדין), משא"כ (מה שאין כן) ביאורו למשנה הוא מתלמידים. וכך מקובלים אנו מתלמידיו ומתלמידי תלמידיו שהתירו... ועל סמך זה נהגו בפאה נכרית בליטא ורוסיה ופולין". עד כאן לשון הרב שטרנבוך.

וכן כתבו בפשטות כמה אחרונים, ומהם - הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה, והגר"ש משאש בשו"ת תבואות שמש, שדעת הגר"א להתיר לבישת פאה.