רבי משה איסרלישׂ, הידוע בכינויו הרמ"א (ה'ר"ץ, 1530 – י"ח באייר ה'של"ב, 1572), היה פוסק, ראש ישיבה, מקובל ופילוסוף. גדול פוסקי אשכנז במאה ה-16.
חיבר חיבורים רבים בהלכה וכן מספר חיבורים הגותיים, אך מפעלו הגדול שסמכותו הוכרה לדורות בקרב יהודי אשכנז היה כתיבת חיבורו ההלכתי "המפה".
חשיבותו של חיבור זה היא בהגהות על ה"שולחן ערוך" של רבי יוסף קארו ובהתאמות שנכללו בו, על-פי המסורות הנבדלות של קהילות אשכנז.
בספרו "דרכי משה" על הטור, בחלק אורח חיים סימן שג' סעיף קטן ו', הוא כותב כך: "מצאתי כתוב בהגהות אלפסי החדשים (כוונתו לפסקו הידוע של ה"שלטי הגיבורים" המובא בפוסטים הקודמים) מותר לאשה נשואה לגלות פאה נכרית שלה, לא שנא (לא משנה) אם היא עשויה משערותיה או משער חברתה, שאין שער באשה ערוה אלא דוקא שערותיה המדובקים בבשרה, אבל לא בתלושין.. אע"ג (אף על גב) דעבדה לקישוט שתהא נראית בעלת שיער".
ואף הקדים תרופה למכה עוד קודם לכן, בסימן עה' סעיף ב' ב"דרכי משה" וזה לשונו הקדוש: "וע"ל (ועיין לקמן, לפנינו, בהמשך-) סימן ש"ג כתבתי דשערות תלושות שלובשים נשים שתהיה נראית בעלת שיער אינן ערווה וע"ש (ועיין שם)".
וב"שולחן ערוך" סימן ע"ה סעיף ב' לגבי קריאת שמע כנגד שער אשה כותב מרן: "שער של אשה שדרכה לכסות אסור לקרות כנגדו, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש מותר." ועל כך הניף הרמ"א ידו ברמה שם בספרו "המפה": "וכ"ש (וכל שכן) שער נכרית אפילו דרכה לכסות (הגהות אלפסי החדשים {כוונתו ל"שלטי הגיבורים" כאמור}) והמורם בקול רם מכל דבריו הוא שפאה נכרית אינה ערווה ואינה אסורה גם אם נעשתה לקישוט.
גם פעם הפאות היו נראות כשיער אמיתי והנשים היו חובשות אותן כדי להיראות בעלות שיער.
פאה היא הרבה פחות חמורה משיערן הגלוי של הרווקות, שהרי הוא כותב על ההשוואה ביניהם את הביטוי "כל שכן", כלומר- אם מותר לגלות את שיער הרווקות בוודאי שמותר לגלות פאה נכרית שכלל לא בגדר שיער ערווה לעומת שיער רווקות (-על דעתי בלבד אכתוב שניתן להסביר זאת בכך ששיער הרווקות הוא אמיתי לחלוטין אלא שהוא עדיין לא נחשב ערווה ורק בכוחו הפוטנציאלי הוא עתיד להיות ערווה לאחר חתונה, מה שאין כן פאה נכרית שאינה אמיתית מאחר והיא תלושה ולעולם לא תשוב לדין ערוותה..)
שלכם בכח ובפועל גם יחד,
יפתח לוזיה